אם ראוי מישהו בארץ הזאת להתהדר בתואר "קצין וג'נטלמן" הרי זה, יותר מכל איש-צבא אחר, אלוף (במיל.) ישראל טל, שבערב ראש השנה הלך לעולמו.
כמפקד נועז מאין כמוהו וכאדם שהיה משכמו ומעלה ייזכר "טליק" כמי שרשם לזכותה של המדינה דפים רבים של זהב. אף שהיה עטור הישגים לרוב - הוא נותר תמיד בענוותו הרבה: חתן פרס ביטחון-ישראל; אבי טנק המרכבה ועמוד התווך של חיל השריון, שמאז הגנרל פייטון לא קם עוד שריונר כמוהו.
בצד היותו מפקד למופת, שתרם תרומה משמעותית לעליונותו האיכותית של צה"ל, הוא היה גם איש-הגות בתחומי הפילוסופיה, האסטרונומיה והאוסטרונאוטיקה. כל אלה סייעו לו לשמש כאסטרטג צבאי מן המעלה הראשונה. לא היה עוד פרפקציוניסט דוגמתו, שחתר תמיד לשיא השלמות ושלא היה מוכן להשלים אף פעם עם בינוניות.
אבל הלוחם האגדי של כל מלחמות-ישראל התגלה גם כאדם אנושי משכמו ומעלה. בתור שכזה היכרתי אותו כשלמדנו יחד בין כותלי האוניברסיטה העברית בירושלים. היה זה בתחילת שנות השישים של המאה החולפת, כשטליק, אז אלוף-משנה, הגיע לקמפוס ביחד עם עוד ארבעה אלופי-משנה אחרים, שנשלחו על-ידי צה"ל להשתלם באוניברסיטה כדי להתקדם בהירארכיה הצבאית. בראיון שערכתי אז איתו ככתב בעיתון הסטודנטים "פי האתון", התגלה אצלו המעבר מן הצבא לאוניברסיטה כדבר של מה בכך. מבחינה טכנית הוא אפילו לא חש בו. בגילוי-לב אופייני הוא היה מוכן להישבע באוזני כי המעבר בשעתו, מחיל אל חיל, היה בשבילו קיצוני הרבה יותר מן המעבר הזמני למסגרת החיים האזרחית. כשניסיתי, בכל זאת, להזכיר לו את משטר הלימודים הקפדני, הוא ממש גיחך: "לימודים"? - "ובצבא אין לומדים ברציפות"?
וכמו בצבא, כך גם באוניברסיטה, הוכיח טליק דבקות מאין כמוה במטרה. כסטודנט מצטיין לפילוסופיה ולמדע המדינה הוא הראה שאין, בעצם, שום משימה שלא יוכל לה גם באולימפוס, הרחוק כל כך משדה הקרב. וכמו בשדה, גם כאן הוא הלך לקראת המטרה באש ובמים.
את רוחב-ליבו המרשים ידע טליק להראות גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה. בשעותינו החופשיות הוא חבר לי והיה לי כאח. תמיד העניק לי "טרמפ" במכונית ה"דה-שבו" הצבאית שלו, הזמין אותי לסרט ואחר כך למסעדה המזרחית האהובה עליו, "רחמו, שבמחנה יהודה. ובין לבין ידע גם האיש רחב הלב והצנוע הזה לנהל איתי שיחות על עניינים שברומו של עולם.