א. עולם כמנהגו נוהג: ה' הוליך את בני ישראל במדבר כדי שיסתגלו לחיים קשים ויתחשלו במדבר על-מנת להילחם נגד עמי ארץ ישראל. זאת, אע"פ שיכל לעשות נס ולהכניס את ישראל לארץ שלא בדרך הטבע. המסלול הקשה במדבר מנע מעשה נסים.
ב. טבעו של האדם: לא יקום נביא כמשה, אשר ראה את ה' פנים אל פנים ודיבר איתו, אף שאיננו מבינים מה ראה משה ואיך דיבר עם ה'.
במורה הנבוכים חלק ג' פרק ל"ב, מסביר הרמב"ם את הימנעות אלוהים מלהתערב במהלכו של עולם פרט לפרט, תוך השארת התהליכים להתנהל על-פי חוקיו, הכוללים את שני המרכיבים כמתואר.
"והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה, הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו, לפי טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל".
"(...) ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו', ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף, והנה כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא הייתה המטרה הראשונה מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת כדי שתתקיים המטרה הראשונה, כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע כדי שתושג המטרה הראשונה, והיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה זרה".
הרמב"ם מסביר בהמשך כי לעניין הקורבנות, לא רצה ה' לעשות נס של מעבר חד מעבודת אלילים אשר הייתה שגורה בעולם, אל התפילה שכל עניינה בדיבור ולא בעשייה כפי שבעבודת האלילים, ולכן המעבר לאמונה בה' היה הדרגתי וטבעי, דרך צמצום הקרבנות מבחינת מיקום – רק במקום אחד הנבחר על-ידי ה', ודרך נושא – הקרבת הקורבנות רק לה'. כך נוהג ההמון נשאר כשהיה ללא מעבר חד, אך גם מושגת עבודת ה', אל אחד, להבדיל מעבודת אלילים.