אנו מציינים בימים אלו את יום הולדתו ה-95 של אחד המנהיגים הדגולים שידעה מדינת ישראל. למרבה הצער, בשל מצב בריאותו אין
יצחק שמיר יכול להשתתף באירועים המציינים יום חשוב זה.
הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עשר שנים עם יצחק שמיר; תחילה כדובר משרד החוץ כאשר יצחק שמיר שימש בתפקיד שר החוץ, ואחר-כך בפעמיים כשהוא מילא בעוז ובעצמה את התפקיד של ראש ממשלת ישראל. הוא ניווט את ספינתה של מדינת ישראל, ששטה גם אז במים סוערים, ביד בטוחה ואמונה, בלי הצהרות בומבסטיות, כאשר תמיד הודרך על-ידי חזון ארץ ישראל.
עם כל החזון שבער בעצמותיו, שמיר הוא לא רק אידיאליסט, אלא ובעיקר איש פרגמאטי ופוליטיקאי נבון שעמד במשך כארבע שנים בראש שתי ממשלות אחדות לאומית, ושלוש שנים בראש ממשלות צרות יותר אך אפקטיביות לא פחות.
בשל העובדה שיצחק שמיר בא מן הצד הימני של המפה הפוליטית, הוא היה באופן טבעי נתון לביקורת מצד השמאל הישראלי. גם התקשורת, על-אף שכיבדה את האיש, את יושרו, את צניעותו ויכולתו, לרוב לא פירגנה לו, ולעיתים קרובות מתחה ביקורת על דרכו ומדיניותו. כדרכו, קיבל יצחק שמיר את הביקורת בשלווה, בהכירו בכך שהיא באה בהתאם לכללי המשחק הפוליטי, לא התרגש ממנה והמשיך בדרך שהוא האמין שהיא הנכונה. מספר פעמים שמעתי אותו אומר "עוד יראו שאני צדקתי".
ואמנם 18 שנה אחרי שעזב את תפקיד ראש הממשלה, וכשאפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה, מצטיירים ביתר בהירות הישגיו של יצחק שמיר כראש ממשלה, ודומני שגם הציבור הרחב, ובתוכם אלה שמתחו עליו ביקורת, מבינים היום יותר טוב את תרומתו האדירה של האיש למדינת ישראל.
כמובן, כאשר איש ציבור משרת בתור ראש ממשלה תקופה כל-כך ארוכה כמו יצחק שמיר (רק בן-גוריון שירת תקופה ארוכה יותר בתור ראש ממשלה) יש לצד ההישגים גם טעויות, אך במקרה של שמיר דווקא בולטים ההישגים ומשמעותם ארוכת הטווח.
את הישגיו העיקריים של יצחק שמיר ניתן לדעתי לציין בשלוש אבני-דרך עיקריות, שזורות זו בזו:
א) בראש ובראשונה עמידתו האיתנה בזמן האינתיפאדה הראשונה שפרצה בזמן כהונת ממשלת האחדות הלאומית. היו זרמים שונים בממשלה, היו לחצים פנימיים וחיצוניים, היו ניסיונות לכפות על ישראל פתרונות בלתי רצויים, אך שמיר עמד איתן.
בסופו של דבר, האינתיפאדה התעייפה וכבתה כאשר לא השיגה את מטרותיה, אך היות שלא היה מדובר בניצחון "זבנג וגמרנו" לא חש הציבור בזמנו ולא הבין את ההישג הזה שהושג בזכות העמידה האיתנה של הממשלה בראשותו של יצחק שמיר.
ב) הישג שונה אך בעל משמעות אסטרטגית מרחיקת-לכת היה בזמן "מלחמת המפרץ", כאשר ישראל הופצצה בסקאדים על-ידי
סדאם חוסיין. נטייתו הטבעית של שמיר הייתה לא לעבור לסדר היום על הפרובוקציה הזאת וכל כולו בער ברצון להשיב לרודן העירקי כגמולו. ואולם שיקול הדעת הקר ומרחיק הלכת חייב התאפקות למול ההתגרות והתחשבות במאמץ העיקרי בהובלת ארה"ב להענשתו של סדאם חוסיין.
גם במקרה זה עמד שמיר בלחצים כבדים מצד חברים מרכזיים בממשלתו וגם מצד מפקדי צה"ל ובחר הפעם בדרך האיפוק כדי לא ליפול במלכודת שטמן לו סדאם חוסיין, ושמטרתה הייתה להביא לתגובה ישראלית שתפורר את הקואליציה שארה"ב ארגנה נגדו.
ג) שני המהלכים הללו גם יחד, העמידה האיתנה מול האינתיפאדה והאיפוק מול עירק, הביאו בסופו של דבר לתהליך שהוביל לכינוס ועידת השלום במדריד, ועידה שכונסה לפי תנאים שבמידה רבה הוכתבו על-ידי יצחק שמיר בתהליך ארוך של מו"מ מול ארה"ב והעולם הערבי. ועידת מדריד הייתה אבן-דרך בתולדותיה של ישראל ויצרה דינמיקה שהביאה לשיפור יחסי ישראל עם העולם הערבי, ובסופו של דבר (כששמיר כבר לא היה ראש הממשלה) לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן שהתאפשר בהמשך לאווירה שהשתררה באזור כתוצאה מוועידת מדריד.
אלה הישגים אדירים ששינו את פני הדברים במזרח התיכון ובחוגגו 95 שנה יכולים יצחק שמיר, משפחתו, קרוביו ומוקיריו להסתכל אחורה על אותן שנים ששמיר הוביל את מדינת ישראל ביד בטוחה ואחראית, ולהתברך בתוצאות מדיניותו ופועלו.