אפילו זקני צפת לא זוכרים פסק דין בו הפך בית המשפט העליון פה אחד את פסיקתו של בית המשפט המחוזי, כשהתוצאה הייתה כה צפויה כמו במשפטה של
אילנה דיין. קלמן ליבסקינד כתב במעריב כי כמעט את כל המאמר על הזיכוי כתב עוד לפני שפורסם פסק הדין "משום שידעתי מה תהיה השורה התחתונה. כולם ידעו". כך גם בן דרור ימיני, שאמר בתוכניתה של
קרן נויבך לפני פרסום פסק הדין, שהוא חושב שהוא יודע מה יהיה פסק הדין, ורע מאוד שהוא חושב כך (אני מקווה שאינני טועה בציטוט, שנכתב מהזיכרון).
יש לשער שגם השופט
נעם סולברג היה מודע לקשרים המיוחדים שבין אילנה דיין לשופטי העליון, ויש להניח שאף הוא היה מודע לסכנה שפסק דינו ייתקל בתגובה עוינת מצד השופטים בערעור (אם כי קשה להאמין שסולברג העלה בדעתו שבפסק הדין של העליון ייכתב שהוא פסק באורח פסול). כדי לשכנע שפסק דינו הוא מוצדק, פרט סולברג את כל הקטעים המעוותים את המציאות שהייתה ידועה לדיין בשעת שידור תוכניתה.
בדיעבד מסתבר שדרך זו הייתה שגויה, שכן היא אפשרה לשופט ריבלין להתייחס לקטעים שוליים, ופשוט להתעלם משני משפטי המפתח השקריים שאמרה דיין, ובהם חרצה את דינו של הסרן ר'. בשני משפטים אלה קבעה דיין באופן נחרץ שהחיילים שהעלילו עליו הם דוברי אמת, ושהוא משקר (התייחסות מפורטת לשני משפטים אלה הוצגה ב
מאמרי הקודם בנושא.)
לו כתב סולברג פסק דין המתרכז בשני משפטים אלה, וקובע כי דיין חרצה דין ביום בו נפתח המשפט, סביר להניח שהדיון הציבורי היה מתמקד בשאלה העיקרית:
האם עיתונאי הקובע באורח שאינו משתמע לשני פנים שאדם שנפתח משפטו הוא אשם, יוכל להתחמק מתביעת דיבה לאחר שהאדם זוכה. ניתן אף לשער שכתוצאה מכך גם בית המשפט העליון היה חייב להתייחס לשני משפטים אלה, שכאמור התעלם מהם בפסק דינו לחלוטין, ואז אולי היה מתקשה יותר להפוך את פסק דינו של סולברג.
בסיכומו של עניין, בפסק דינו של סולברג התקיימה האימרה "תפסת מרובה, לא תפסת". והלקח: כשאדם מצוי בוויכוח, כדאי לו להסתפק במסר אחד בהיר, מבוסס וממוקד, ולא להתפשט לכיוונים רבים שיאפשרו לצד השני להיתפס באחד מהם ולהסיט את הוויכוח אליו.