"כי האדם עץ השדה"
ואם ייגדע או ייכרת
ואיננו!
אבן מקיר תזעק
וכפיס מגדר
כמהים אל השמים, אל האור שנאסף
האור אשר סף
אך הרקיע נדם בהלום הקרדום
אבדה תקווה מן המובלים לגרדום
הארץ חשולת ברזל
השמים נחושת
ולב המרצח אבן
לשווא תדחק הילדה אל אביה
לשווא יישא האיש כפיו אל שבעת הרקיעים
כי אין בהם מאום
לא לאם המתחננת לחיי ילדיה
לא לילד קט מבועת מאימה
לא לפרנסי הקהילה, בשורה הראשונה אל המוות
לא!
לא נפתחו חרצובות שערי שמים
יער אשר נכרת מאדמתו
וגזעיו, מתים, מתייבשים מול האש
כעם שנגדע מאדמתו
חי חיים שאולים בגולה
מושיט צווארו לפוגרום ולטבח
כל עת יעלה הכורת
עד היער כולו יכלה בשואה
תפילה מרחפת בלי מען
טלית שהייתה לתכריך
תפילין שהיו לרצועת חנק
אנוש שעלה בעשן
שמים שבגדו
- נכתב מול חיתוך עץ שחרט מר צבי אלדובי עבור "יד ושם" ירושלים, י' מנחם-אב תשנ"ד, 19.7.1974.
