אינני מבקש ברשימה זו להציג ביקורת אמנותית על הסרט "פוקסטרוט". אני מבקש רק להעלות כמה אסוציאציות אישיות. אני עורך מסע בזמן ומגיע עד ירמיהו בן חלקיהו מן הכוהנים בענתות, אוהבה הגדול של העיר ירושלים, נאמנים פצעי אוהבה הגדול גם כשהוא מורט את עצבי שומעיו, בהטיחו לעברם מלים קשות - "עַל-כָּל-גִבְעָה גְּבוֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צוֹעָה זוֹנָה" (ירמיהו פרק ב' 21). הוא נשאר המאהב הגדול של העיר ירושלים גם כשבפסוק הבא הוא מתרעם, תוהה וזועק איך נטע שכולו שורק, כולו זרע אמת הפך ל"סוּרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה". אהבתו הגדולה לעיר וליש הגדול החי ופועם בתוכה, לא נפגם גם כשהוא מטיח בשומעיו, שדרכם דמוית "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׁרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (שם, 23).
אמירה כואבת של ירמיהו גוררת תגובה קשה של "פטריוטים", שאינם יכולים לשמוע "הלעזה" כלפי העיר ירושלים "המקום המוסרי ביותר", "המקום הקדוש ביותר". התגובה הקשה ביותר היא של פשחור בן אִמֵּר, שמלבד היותו כהן "הוא פקיד נגיד" גבוה במערכות השלטון. בתגובותיו אינו מסתפק רק באלימות מילולית, אלא הוא מעתיק את דפוסי אלימות המלל מהר מאוד למישוריות פיזית - "וַיַּכָּה פַּשְׁחוּר אֶת יִרְמִיָּהוּ הַנָּּבִיא וַיִּתֵּן אוֹתוֹ עַל הַמַּהַפֶּכֶת" (שם, פר' כ' 2). חשוב להבהיר, הוא למעשה שם אותו בצינוק.
את פשחור בן אמר מייצגת כיום בנאמנות רבה שרת התרבות "פקידה נגידה גבוהה", גב'
מירי רגב, הממחזרת את אמרות פשחור בן אמר לכתובתו של האומן הישראלי, שמואל מעוז, שאהבתו הרבה למקום בו נולד, בו הוא חי, אותו הוא אוהב, ביטא בביקורת של "נאמנים פצעי אוהב" בסרט הנושא את השם "פוקסטרוט".
שרת התרבות רדדה את הדיון על הסרט. אני מסכים, שיש לנו מדינה עם צבא חזק וכלכלה חזקה. אך אין זה מונע שאומן יחליט לשתף את הציבור ביצירה, במקרה הזה בסרט, הפונה לחברה לעצור לרגע ולשאול, האם לא קיימת סכנה קיומית לחוסן הצבאי והכלכלי. אך במקום להתכנס לדיון ענייני מתוך כבוד לכל דעה, החליטה שרת התרבות, מירי רגב, לנהוג בסרט וביוצריו כאילו הם שלחו ללבה של מדינת ישראל טיל הנושא חומר נפץ גרעיני, שיחריב את המדינה.
נתינה למדינה שמואליק מעוז לפני שלמד בבית צבי והכשיר עצמו להיות חלק מעולם הסרטים הוא גם אזרח מדינת ישראל, שצבר חוויות. לפני היותו מעוז היה עזיז, כמו מירי שלפני היותה רגב הייתה סיבוני. מעוז מילא את חובתו כטנקיסט במלחמת לבנון, וכאזרח גם שירת במילואים. הנתינה היא חלק מהווייתו, כשבשירות מילואים ברפיח רוסקה לו ארובת העין, שבעטיה נזקק לשנות שיקום. מעוז בא מתחום הנתינה למדינה, נתינה ששרת התרבות החליטה למחוק בבוטות ובגסות רוח, שהפכה את הלשון העברית ללשון מבוישת ומובסת, כשהיא נפרטת על מיתרי לשונה המתלהמת.
אני רוצה לאחל לחברה הישראלית, שבשנת תשע"ח לא נזדקק לראות במציאות חיינו את התמונות הכואבות בסרט, תמונות חיילים שבוזים ומשועממים במחסום של אי-שם. לא נראה חיילים המודדים את קצב שקיעת המכולה בה הם לנים, קצב השקיעה של מציאות שבמרכזו המחסום, בו הם בוהים ובבוץ שמסביבו הם מתבוססים.
יוצר הסרט ניגש מתוך אמפתיה גדולה ואהבה רבה למצב, אותו הוא מבקש לשקף. אני רוצה לאחל לחברה הישראלית, שבשת תשע"ח היא תצליח להיחלץ מהטראומה שנכפתה על המציאות בה אנחנו חיים. מציאות ההופכת פחית ריקה של משקה בסיטואציה מסוימת לתחושת של איום קיומי ואימה של רימון העלול להרוג, וכתוצאה מכך מכונית על יושביה הצעירים נקטלים חייהם.
מירי רגב התייחסה עד כה לסרט פוקסטרוט וליוצריו כפשחור בן אמר כלפי ירמיהו הנביא ערב חורבן הבית הלאומי הראשון בשנת 586 לפני הספירה. אני פוחד מאימת פשחור בן אמר בלשונה העברית המובסת והמתלהמת של מירי רגב.
