אף פעם לא מאוחר מדי. בכל גיל, בכל מצב, יש תקווה לתזוזה, לשינוי עמדה, להכרה. "אמרנו לכם" רצות הכותרות בטרוף במדיה האלקטרונית והכתובה. בני ברק כמרקחה "הכול קרה בזכות לומדי התורה", מדפיסים שם מהדורה מיוחדת של יתד נאמן. חסידי ברסלב רוקדים ומחלקים עשרות אלפי כרוזים צבעוניים עם דבר הרבי "כי אין בעולם ייאוש כלל". "
שלום עכשיו" מקיים עצרת - לא בככר רבין, בכותל, רבותי, בכותל בירושלים! וחב"ד יושבים עדיין על הגדר מחכים לרמז מהרבי. שלא לדבר על התשבחות וההערכה של האיחוד האירופי על ההכרה האמיצה המשנה את כללי המשחק במזרח התיכון ככלל ואת הסכסוך הישראלי פלשתיני בפרט. יש שינוי, יש מהפך: יש פרטנר לשלום! יש סיכוי אחרי מעל 100 שנות סכסוך דמים: ההכרה כי גם הנערים הישראלים הם בני אדם. כן, כך קבע אבו מאזן.
מסקנה לוגית יהודית שיש לשער אם כך בסבירות גבוהה שהנערים נולדו מבני אדם יהודים, ובהרחבה נוספת: יש אפשרות כי כלל היהודים הם בני אדם לפי קביעתו של אבו מאזן, להוציא ודאי מקרים חריגים שיש עליהם מחלוקת בין הצדדים. בסוגריים שבסוגריים: ההכרה בנו כבני אדם משמעותה הכרה באבולוציה, רחמנא ליצלן, דהינו התפתחות ממעמד הקופים שיש ליהודים בקוראן, לבני אדם. אם כך האיש אבו מאזן רפורמאטור קיצוני. כן, מהפך היסטרי והיסטורי ביחסי העמים. עכשיו כבר אין ספק שיש אתחלתא, מכריז השר בנט.
הנשיא היוצא
שמעון פרס, האורז בימים אלו, התפנה לשעה קלה על-אף העומס בפריטים והנסיעה לקבלת מדליות נוספת מהבית הלבן. ופרס כדרכו, מקורי כתמיד, הציע לאבו מאזן הצעה מהפכנית: כי גם "קורבנות השלום" (הנרצחים, הנטבחים הנשחטים והנשרפים) על קיומו וקידומו של השלום, הסכם "אוסלו" בלעז, וכינונו של "המזרח התיכון החדש", גם "קורבנות השלום", יזכו אף הם רטרואקטיבית לרהביליטציה כבני אדם. אין ספק: האיש הזה המורם מעם דואג לקורבנות השלום ולמעמדם אחרי המוות.
לא מבשקש סליחה
קשה להגיד כך על התנאים לפני. את הנחש, ארגון אש"פ, ואת ראשו
יאסר ערפאת הביא פרס הביתה כדי לפתור באמצעותו את הסכסוך ולהביא את השלום. קורה שטועים, גם הגדולים. ובשל המיקום והנושאים הגדולים בהם הם פועלים, הטעויות הן לא פעם באותו סדר גודל ופעמים הרות אסון. אבל הוא - פרס - לעולם לא טועה. כל אדם בחייו לא פעם טועה וגם אם הוא לא חושב כך פעמים הוא מבקש סליחה. זאת בשל ההבנה בצורך בסליחה של האחר. אבל פרס חייב אלפי סליחות. מעל אלף נרצחים ללא הבחנה, ילדים נשים וגברים בכל הגילים, אלפי פצועים - חלקם נכים בשארית חייהם. האיש הזה מעולם לא ביקש סליחה מהמשפחות. מעולם לא עשה חשבון ציבורי על הדרך, על הדם, על החיים ועל המשאבים הכלכליים העצומים שמדינת ישראל השקיעה בשני הפרויקטים ההזויים, הן בדרכו לשלום והן בפרויקט "מזרח התיכון החדש". והנה תוך כדי כתיבה שמעתי בחדשות את המלצת נשיאנו על אבו מאזן כשותף המומלץ לשלום. לאור תוצאות המלצותיך בעבר, אנא אדוני הנשיא היוצא, תתמקד באריזה.
בשל האמירות האחרונות של אבו מאזן והתנהלותו בקשר לחטיפה, (ועוד ההמלצות החמות של פרס) אם הייתי עוסק בביטוח לא הייתי מבטח את חייו של אבו מאזן בעד שום פרמיה, גבוהה ככל שתהיה, ודאי כשהוא הפך הפרטנר של פרס לשלום. הוא בכל מקרה מנהיג על זמן שאול.
איזה ביטוי חזק ומדהים המבטא כאילו את הסגר ואת המגבלות שהטילה עליו המשרה הרמה הנשיאותית. שבע שנים של סגר, של מגבלות ושל בידוד. כן, כלוא "בכלוב זהב" במשכן הנשיא. הסגר הזה בתוך המתכת היקרה, "הנשיאות" שסגרה עליו לא אפשרה לו לפעול, לנסוע בעולם, להיפגש עם בני אדם ועם מנהיגי עולם, לשכנע ולמכור גם שם חלומות באספמיא. סגור ללא קשר למציאות ולחיים האמיתיים.
מתברר שלאיש יש בעיות של זכרון מודרך ו/או הערכה מציאותית וכמותית חסרת פרופורציה, לא רק בקשר לסכסוך הישראלי פלשתיני. יש קלקול כללי במערכת הנורמטיבית.
לא היה נושא שבו לא הביע האיש את דעתו המלומדת בארץ ובחו"ל. נסיעותיו לחו"ל שברו שיאים. יש לבחון את התקציב ששימש אותו "בכלוב הזהב", בימי ההולדת הגרנדיוזיים. הוא שימש כשר חוץ, שר ביטחון ומה לא, כל זה בשנים שסבל (בכלוב הזהב). לך שב בבית שלך, אדוני, עשית מספיק. מניסיון - נכדים ונינים זה אחלה עיסוק.
בתפילה בתודה בברכה והצלחה לחיילי צה"ל וזרועות הביטחון כולם להחזרת הבנים הביתה.